בלעדיות הדדית: כיצד ילדים לומדים את משמעויות המילים

בהינתן שני חפצים, לכל ילד המגיב באקראי יהיה סיכוי של 50% לתפוס תחילה את האובייקט הלא מוכר. עם זאת, אם הילד מכיר את התווית של האובייקט המוכר ומתייחס אליו כאל בלעדי לאובייקט זה, עליו לנחש שהתווית החדשה מתייחסת לאובייקט הלא מוכר (איור 1). בגלל שלילדים בני שנתיים יש חוויות שונות, לא כל ילד מכיר או זוכר את התווית של הבננה. אז חלק מהפעוטות בוחרים את הבננה, אבל רובם מקשרים את האובייקט הלא מוכר לתווית החדשה. כדי שיהיה מספיק כוח כדי לראות תוצאות משמעותיות, החוקרים יצטרכו לבדוק לפחות 18 ילדים.

איור 1: תרשים עוגה המציג את אחוז הצווים שבחרו באובייקט הלא מוכר.

העולם מלא בחפצים, ואחד האתגרים המוקדמים העומדים בפני ילדים הלומדים שפה הוא להתאים את התוויות שהם שומעים לאובייקטים הנכונים בסביבתם. לילדים יש מספר נטיות המסייעות להם לפתור בעיה זו. ראשית, הם מתייחסים לתוויות כאל התייחסות לאובייקטים שלמים, כך שהם לא מתבלבלים לגבי מה שמתויג. לדוגמה, כאשר ילד שומע "בננה", הוא לא חושב שהתווית היא תכונה של האובייקט, כמו חלק או צבע; הם מניחים שהמילה מתייחסת לכל האובייקט. שנית, ילדים מתייחסים לתוויות אלה כאל בלעדיות. אז, לכל אובייקט יש רק שם אחד. לכן, אם הם שומעים תווית חדשה, הם יכולים להניח שהיא אינה חלה על אף אחד מהפריטים הרבים שהם כבר למדו לתת להם שם. מאחר שילדים לומדים מילים ביעילות רבה בתקופה זו בהתפתחותם, הם מפחיתים במהירות את העמימות בסביבתם, והבעיה של קישור תוויות לאובייקטים הופכת לקלה יותר ויותר לפתרון באמצעות עיקרון הבלעדיות ההדדית.

הממצא כי ילדים יכולים לקבוע את המשמעות של מילה חדשה מבלי לקבל הדרכה ישירה מאדם אחר חשוב, כי זה מראה כי הורים ומבוגרים אחרים לא צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי ללמד את שפת הילד שלהם. במקום זאת, רק על ידי דיבור טבעי והצגת הילד למגוון רחב של חפצים וחוויות, מבוגרים למעשה מאפשרים לילד ללמוד אוצר אופן חדש.